זוהר סלמה היה אחראי התחזוקה של פארק המשחקים קיפצובה שבקיבוץ צובה במשך שתים עשרה שנים. הוא עבד בימות השבוע ולעיתים גם בשבת. מעסיקיו היו הקיבוץ בתקופה הראשונה וחברת התיירות של הקיבוץ בתקופה השנייה. לכשפוטר הגיש נגד מעסיקותיו תביעה של 645,000 ₪ שהמרכיב העיקרי בה היה שעות נוספות וגמול עבודה בשבת.
עובד לא יוכל להינות מחשיפת הסדר לא חוקי שהסכים לו ונהנה ממנו בזמן אמת
- ראשי /
- מאמרים /
- דיני עבודה /
- מאמר
פורסם ב- 15 פברואר 2015 (עדכון אחרון: 24 פברואר 2015)
הוא טען שדוחות הנוכחות שקיבל אינם משקפים את שעות עבודתו בפועל ולראיה - לגבי חודשים מסוימים - קיימים דוחות כפולים. המקוריים - נכונים, במתוקנים - נמחקו שעות העבודה באחד מימות השבוע, באופן שהיום הזה נותר "ריק", השעות הועברו ליום אחר, ובו נרשמו ותוגמלו כשעות נוספות. כך נוצרה מראית עין של מנוחת פיצוי.
מאחר שכך, כך טען סלמה, יש לפסול את כל הדוחות, של כל תקופת עבודתו, ולחשב את גמול השעות הנוספות מחדש על פי מתכונת פעילות קבועה של 11 שעות ביום, יום יום, עונה עונה, שנה שנה. 08.00 עד 19.00.
בית הדין קיבל את הטענה בדבר קיומם של דו"חות כפולים. הוא קבע שמטרתם אכן היתה יצירת מצג שווא של מנוחת הפיצוי, אבל דחה את הטענה, על פיה זיוף זה מביא לפסילת הדוחות כולם ולקבלת מיתווה השעות החדש המופיע בתביעה.
ראשית, דחה את הטענה העובדתית על פיה הפארק פעל יום יום, בשעות הללו, במשך כל עונות השנה, אבל שנית, וחשוב מכך, הוא מתח ביקורת נוקבת על התנהלותו של סלמה.
סלמה, כך קבע, נהנה מן ההסדר הפיקטיבי. הבחירה לעבוד, בתקופות מסויימות, שבעה ימים בשבוע, הייתה שלו, הויתור על יום מנוחה, היה שלו, גם הפתרון, מחיקת השעות של היום הזה והעתקת השעות ליום אחר הייתה שלו.
ולא רק שפתרון זה היה מקובל עליו, אלא גם שהיטיב עימו, שכן היקנה לו שכר של שעות נוספות בגין שעות רגילות.
העובדה שהוא בחר במתכונת זו ונהנה ממנה 12 שנים תמימות, יוצרת מניעות.
הוא אינו יכול להינות לאורך זמן מן ההסדר המוסכם, ואז, ובדיעבד, לכפור בו ולהגיש תביעה לסכומים דמיוניים שבבסיסה הניסיון לנצל את "חולשתה" של הנתבעת, ההנחה שהיא תתרצה ותשלם את מה שהוא אינו זכאי לו רק על מנת שלא להיחשף.
בית הדין מוסיף שבצד חובת בית הדין להגן על מעסיקים יש גם למנוע הגשת תביעות מנופחות, שבהן התובע מאיים בחשיפת מעשים בלתי תקינים של המעביד אף שהיה מודע להם בזמן אמת ושתק.
בית הדין מוסיף וקובע שיש לדחות בשאט נפש תרחיש בו תובע נוטל לעצמו חירות שלא לבסס את תביעתו ולזרוק מספרים מופרכים לחלל האוויר, בתקווה שהם יפחידו דיים את המעביד ויגרמו לו לשלם את מה שהעובד אינו זכאי לו.
פיסקת הסיום הזו היא האמירה החשובה שבפסק דין זה.
כותבת המאמר:
עו"ד נעמי שלו מלצר
אתם מוזמנים להשאיר תגובות, שאלות ולשתף את המאמר.
