כהן ערב ושות' משרד עורכי דין

חיוב בעלי השליטה בחובות ארנונה של החברה לאחר פירוקה

  • כהן ערב ושות' משרד עורכי דין

    במקרים רבים עולה השאלה האם הרשות המקומית רשאית לחייב את בעלי השליטה בחברה בגין חובות ארנונה שנצברו לחובת החברה לאחר הפסקת פעילותה ומה גבול הגבייה של הרשות המקומית מבעל השליטה.

פורסם ב- 23 דצמבר 2013 (עדכון אחרון: 27 אוגוסט 2014)

באופן עקרוני רשאית הרשות המקומית לגבות חובות ארנונה מבעל השליטה לאחר שחדלה מפעילות וזאת בהתקיים התנאים המנויים בס' 8 (ג) לחוק ההסדרים בצירוף ס' 119 א (א) לפקודת מס הכנסה.

מטרתו של ס' 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה הינו להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת, ובכך למעשה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן, כך שבהתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן ללמד כי נכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה, ניתן יהיה להגיע לאותם נכסים אף על ידי גישה ישירה לבעל השליטה בחברה, ומי שלמעשה הפקיעו מהחברה את הנכסים שהיו ברשותה, ובכך לסכל את הברחת הנכסים משליטת החברה.

ס' 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, מחייב קיומן של נסיבות מיוחדות המנויות בס' 119 א(א) (3) לפקודת מס הכנסה, ובהתאם לסעיפים אלו עולה כי לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בהוכחת 6 תנאים מצטברים:

  1. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.
  2. החוב הוא חוב ארנונה סופי.
  3. החברה לא פרעה את חובה.
  4. החברה הפסיקה את פעילותה.
  5. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.
  6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

ס' 119 א (א) (3) לפקודה מקים חזקה עובדתית לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה", קרי בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, תהיה הרשות פטורה מהוכחת התנאי השישי לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו.

למרות כל האמור לעיל, גם במצב בו הוכיחה הרשות המקומית את 5 התנאים הראשונים יוכל בעל השליטה להתגונן כנגד דרישת תשלום הארנונה שהוגשה כנגדו שכן חזקה זו המוכרת כ "חזקת ההברחה" ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה אשר רשאי לפנות למנהל הארנונה בניסיון לשכנעו כי לא הועברו נכסים לרשותו.

כמו כן, בשורה של מקרים בפסיקה נקבע כי העירייה אינה יכולה לגבות מבעל השליטה יותר משווי הרכוש שהועבר לבעל השליטה.

יפים לענייננו דברי כב' ביהמ"ש בעת"מ 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה: "בשולי האמור וכמתחייב מטענות הצדדים, אעיר ומבלי לנטוע מסמרות בסוגיה, כי לגישתי העירייה לא תוכל לגבות מבעל שליטה כספים או נכסים יותר מאשר הנכסים "שהוברח" לבעל השליטה. ס' 119 א הוא חריג לדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת, וככזה יש לפרשו בהתאם למטרתו. לומר למנוע הברחת נכסים מהחברה לאחר. אם כי אין בסעיף 119 א לאפשר נטילת כספים או נכסים ממי שהוברחו לו הנכסים מעבר למה שהוברח לו. כך סעיף 119 א(ג) מורה כי " לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים...", ובכך סעיף זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג' אך לשווי הנכסים שאותו צד ג' קיבל ללא תמורה, לומר כי הסעיף עצמו מעצב האיזון הראוי לחריג מדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת"

מהאמור לעיל עולה, כי לא בכל מקרה בה חדלה חברה מפעילות והותירה חובות ארנונה ניתן לגבות את חובה מבעל השליטה. זכות גבייה זו קיימת רק במקרים שבעל השליטה הבריח נכסי החברה ובגובה שווי הנכסים שהעביר.

אין באמור לעיל בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ויש לבדוק כל מקרה באופן פרטני.

מידע נוסף בתחום לחצו כאן: דיני חברות ומשפט מסחרי ועסקי

כותבי המאמר:
עו"ד אלישע כהן | עו"ד יוסי תורג'מן

אתם מוזמנים להשאיר תגובות ולשתף את המאמר.

מאמרים נוספים