תניית שימור הבעלות וההגנה שהיא מספקת למוכר.

פורסם ב- 05 דצמבר 2013 (עדכון אחרון: 27 אוגוסט 2014)

רבים מאיתנו מכירים את ההגבלות המופיעות לעיתים בחשבונית המכר, שמנפק המוכר בגין רכישת מוצר ו/או בהסכמי התקשרות בין ספקים לצרכנים, בה נרשם כי הבעלות במוצר נותרת בידי המוכר עד לתשלום התמורה בגינה במלואה, למרות השארת החזקה בנכס בידי הקונה, מדובר למעשה בתניית שימור בעלות הכלולה בהסכם בין מוכר-ספק לבין רוכש-קמעונאי והיא קובעת כי הבעלות במוצר/נכס שסופק תישמר בידי המוכר עד למכירתו בידי הרוכש, (הסכם קונסיגנציה).

תניית שימור הבעלות, למעשה מתנה על הוראות ס' 33 לחוק המכר לפיו הבעלות בנכס עוברת עם מסירת החזקה לקונה.

פסה"ד הראשון שנדרש לתוקפה של הוראה זו כאמור הנו ע"א 455/89 קולומבו נ' הבנק למסחר ואח' הידועה כהלכת קולומבו.

בפס"ד זה נקבע,כי מדובר בעסקה מלאכותית שנועדה לעקוף הוראת ס' 2 לחוק המשכון, וכי תכליתה האמיתית של העסקה הנה שעבוד הנכס לטובת המוכר להבטחת תשלום התמורה (משכון מוסווה), ולכן אין תוקף להוראה שכזו כלפי צדדים שלישיים אלא אם נרשם שעבוד כדין בלשכת רשם המשכונות.

אלא שמאחר ורוב רובן של העסקאות הנו בסכומים שאינם משמעותיים בהיקפם, רישום כאמור הטיל נטלים כלכליים כבדים ההופכים את הרישום לבלתי כדאי, ובכך למעשה נמנע מהמוכר להבטיח את תשלום התמורה, ע"י הסעיף האמור.

התפתחות בהלכה זו באה שנים לאחר מכן בפס"ד ע"א 1690/00 מ.ש קידוחי הצפון בע"מ ואח' נ' ורד גוילי מפרקת זמנית ואח', בו בוטלה הלכת קולומבו ונקבע כי יש להכיר בתוקפן של תניות שימור בעלות, תוך הדגשת חשיבותו של עיקרון חופש החוזים דהיינו, הכרה בזכותם של הצדדים לחוזה המכר  המסחרי לעצב  את תוכנו כרצונם וכפועל יוצא מכך לקבוע את מועד העברת הבעלות בסחורה כרצונם. ומכאן שהבעלות בנכס תיוותר בידי הספק המוכר עד למכירת הסחורה בידי הקונה- הקמעונאי.

קביעה זו של ביהמ"ש ראויה בעיקר משני טעמים, האחד, הכללת תניית שימור הבעלות בחוזי מכר מסחריים היא מהלך מוצדק מן ההיבט המסחרי- כלכלי, שכן במקרה בו ספק מעוניין להגן על עצמו באמצעות תניית שימור הבעלות, אין זה מוצדק לכפות עליו להפוך לנושה בלתי מובטח שאינו מוגן במצב של חדלות פרעון מצד הרוכש.

בנוסף, השארת הלכת קולומבו על כנה הייתה גורמת לנזק לרוכשים בסופו של יום, שכן על מנת להתגבר על הלכת קולומבו, היו הספקים עוצרים מתן אשראי לרוכש שנקלע לקשיים, מה שהיה גורם לאותו רוכש הנתון ממילא בקשיים כלכליים, לנסות לאתר מקורות מימון חלופיים ולאו בהכרח זולים והדבר היה עלול לגרום להאצת תהליך קריסתו הכלכלית.

ותוצאת ההלכה החדשה, משמעה שתניית שימור הבעלות אינה בגדר שעבוד, יש לפרשה ככתבה וכלשונה ולא כהסוואת משכון, ולפיכך אין היא חייבת ברישום אצל רשם המשכונות כתנאי לתוקפה, בכפוף לסייג לפיו "אלא אם יש טעמים לסתור", כשהכוונה היא כי במקרה בו תנית שימור הבעלות הינה תניה מלאכותית, שתכליתה לתת עדיפות לספק על פני שאר הנושים, אז ניתן יהיה לסווג את תניית שימור הבעלות כהסוואת משכון.

לאחרונה, ניתן חיזוק להלכת קידוחי הצפון נתקבל בפסה"ד ע"א 46/11 ויטה פרי גליל נ' עו"ד חנית נוב, בו נדונה שאלת מעמדה של תניית שימור הבעלות בעסקת מכר במצב בו הרוכש הנו חדל פרעון.

קביעת פסה"ד הייתה, כי הפרשנות הראויה של הלכת קידוחי הצפון תעשה ע"י בחינה עובדתית של כל מקרה ומקרה לנסיבותיו, ולא באופן גורף, ומכאן שתניית שימור בעלות שנכללה בעסקת מכר אינה מעניקה באופן "אוטומטי" תוקף ועדיפות למוכר ביחס ליתר נושי הרוכש, אלא כאמור יש לבצע בדיקה עובדתית לגופו של עניין.

זאת ועוד, בפס"ד זה קיבלה ההלכה החדשה משנה תוקף, כשכפועל יוצא עוגנה ההלכה כהלכה מחייבת, באמצעות שני מבחנים (כללי אצבע) שהשתרשו לאורך השנים בפסיקה ובאמצעותם ניתן לבחון תוקפה של תניית שימור הבעלות.

המבחנים שנקבעו:

כלל אצבע ראשון קובע, כי ראשית יש להבחין בין עסקאות ארוכות טווח הכוללות מערכת יחסים עסקית מתמשכת בין ספק לקמעונאי לבין עסקאות מזדמנות.

במקרה של מערכת עסקית מתמשכת ראוי (אך לא מחייב) שהצדדים יעלו את תניית שימור הבעלות בכתב בהסכם מסודר ביניהם, ולא יסתפקו בהסכמה בע"פ או באיזכור תניית שימור הבעלות על גבי חשבונית או תעודת משלוח.

לפי כלל האצבע השני, הואיל ולתניית שימור הבעלות אופי קנייני והואיל ותניה זו משליכה פוטנציאלית על נושי הרוכש חדל הפרעון, בשלב זה ראוי לדרוש מהמוכר הטוען לקיומה של תניית שימור הבעלות מלבד העלאתה על הכתב (כאמור במבחן הראשון), ראיה כי  הוא הפעיל מנגנונים פרקטיים של פיקוח ושליטה המעידים על בעלותו הנמשכת בנכס לאורך זמן.

אין באמור לעיל בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ויש לבדוק כל מקרה באופן פרטני.

מידע נוסף בתחום לחצו כאן: דיני חברות ומשפט מסחרי ועסקי

כותב המאמר:
עורך דין אלישע כהן

אתם מוזמנים להשאיר תגובות ולשתף את המאמר.