כהן ערב ושות' משרד עורכי דין

פיצויי הפיטורים שבקרן הפנסיה- של מי הם?

  • כהן ערב ושות' משרד עורכי דין

    זכותו של המעביד לשים ידו על פיצויי הפיטורים של העובד שהופקדו בקרן הפנסיה הוכרעה בימים אלה על ידי השופט דורי ספיבק מבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב.

התובע, רואה חשבון, הועסק על ידי הנתבעת , פירמת רואי החשבון סומך חייקין, כ- 40 חודשים, מ 21.10.12 ועד ינואר 2016,

תחילה כמתמחה ואחר כך כרואה חשבון.

בשנה הראשונה לעבודתו, ולאחר שצבר 6 חודשי עבודה, היינו מפברואר 2013 ועד אוקטובר 2013, עמדו ההפרשות על השיעור הקבוע לעת ההיא בצו ההרחבה:

5% תגמולי עובד, 5% תגמולי מעביד ו 5% פיצויים. בשנה השניה לעבודתו, היינו מנובמבר 2013, עלו ההפרשות ל 18.33%, בחלוקה של 5% תגמולי עובד, 5% תגמולי מעביד ו 8.33% פיצויים.

זה היה השיעור עד תום תקופת העבודה, שהסתיימה בהתפטרות ב- 10.1.2016.

עם התפטרותו עמדו לרשותו במרכיב הפיצויים 17,362 שח, וסומך חייקין שחררה לו רק מחצית מן הסכום הזה. את היתרה ביקשה מקרן הפנסיה הראל להחזיר לעצמה.

בבקשתה הסתמכה על הסכם שערכה עם העובד ואשר על פיו הזכאות לכספי הפיצויים של עובד מתפטר בנסיבות שאינן מזכות תהיה מדורגת ומותנית בתקופת העבודה שצבר.

במקרה של שלוש עד ארבע שנים ,כך נקבע בהסכם, תעמוד הזכאות על 50% מן הצבירה או מן הפרשות האובליגטוריות- הגבוה מביניהם.

(הפרשות אובליגטוריות הן ההפרשות הקבועות בצו ההרחבה לפנסיה מקיפה במשק שכזכור עלו בהדרגה משנה לשנה, מ 2008 ועד ל 2016.

הן החלו מ2.5% ב- 2008 והגיעו ל 17.5% ב- 2014 . ב 2016 עלו ל18% וב-2017 ל18.5%.

כאשר התובע סיים את עבודתו נצבר לזכותו במרכיב הפיצויים סך של 17,362 שח. סומך חייקין שחררה לזכותו מחצית מסכום זה. את המחצית הנותרת ביקשה מקרן הפנסיה לשלם / להחזיר לה.


סומך חייקין טענה שההסכם האישי האמור לעיל היה הסכם מיטיב, הסכם ששיעור ההפרשות בו עולה על השיעור האובליגטורי ולכן היא אינה כפופה לסעיף 8 לצו ההרחבה, אותו סעיף שקובע שהפיצויים אינם ניתנים להחזרה למעביד.


את הטענה להיותו הסדר מיטיב נימקה הנתבעת במספר דרכים:

  • עלות ההסדר הפנסיוני שהיא ערכה לכלל עובדיה היה יקר בהרבה מן העלות התואמת את צו ההרחבה.
  • שיעור ההפרשה עבור התובע שכאן עמד ב 2014 עד 18.33% , וזה התאים להגדרה של 2014 בה הסדר מיטיב נחשב להסדר שההפקדות בו עלו על 17.5% .
  • נכון שב 2016 השיעור היה כבר 18% אבל את היחס בין שיעור ההפרשה בפועל לבין השיעור הנקוב בצו יש לבחון נכון ליום עריכת ההסכם, ובמועד ההוא היו ההפרשות שהיא התחייבה להן גבוהות מאלה שנקבעו בצו.
  • השכר המבוטח היה השכר המלא, ללא המגבלה הקבועה בצו ההרחבה. (השכר הממוצע במשק).

הטענות הללו נדחו על ידי בית הדין שקבע:

  • העלות הכוללת של מעסיק בגין ביטוח כל עובדיו אינה רלוונטית. רלוונטי שיעור ההפקדה עבור העובד הבודד.
  • שיעור ההפרשה הכולל – 18.33% מול 17.5%- אף הוא אינו רלוונטי. הבדיקה ההשוואתית נעשית לפי כל מרכיב בנפרד.
  • המועד הרלוונטי להשוואה הוא דינמי ויש לבחון אותו כל שנה מחדש בהתאם לעדכון הסכומים הנקובים בצו.
  • ההתחייבות להפרשה ממלוא השכר ולא רק מן השכר הממוצע במשק אינה רלוונטית במקרה שכאן נאחר ושכרו של התובע לא הגיע לשכר הממוצע במשק.


ומחמת כל אלה.... אין מדובר בהסדר מיטיב, ועל המעביד להשיב את מרכיב הפיצויים שנטל שלא כדין, עד לשיעור המירבי הקבוע בצו ההרחבה.

אשר לתגמולים, מאחר ושיעור ההפרשה לתגמולים עמד על 5% , שהוא נמוך, מאז ה 1.1.14 מן השיעור האובליגטורי שעמד על ,5.5%, על המעביד להשלים את ההפרשה.

בשים לב לכך שמדובר בהתנהלות קבועה שהונהגה כלפי כל עובדי הפירמה הוכרה התביעה כתביעה ייצוגית.

לפסק הדין חשיבות ומשמעות בעיקר בשני היבטים אלה:

  • הראשון- יהיה אשר יהיה המסלול הפנסיוני שנבחר עבור העובד, יהיה אשר יהיה שיעור ההפרשה, מה שהיה אמור להיות מופרש לפיצויים על פי צו ההרחבה הוא לעולם של העובד והמעביד לא יוכל להשיבו לקופתו, אלא אם הזכות נשללה בפסק דין, כפי שקבע צו ההרחבה.
  • השני- הסדר מיטיב נבחן לא רק על פי ההפרשה הכוללת אלא על פי שיעור ההפרשה בכל מרכיב ומרכיב. לכן מעבידים שרכשו לעובדיהם ביטוחי מנהלים שהשיעורים הנהוגים בהם הם 5% לתגמולים- חייבים להתאים את שיעור ההפרשה לשיעור הקבוע בצו, שאם לא כן הם יהיו בתת הפרשה.

למאמרים ומידע נוסף בתחום לחצו כאן: דיני עבודה

כותבת המאמר:
עו"ד נעמי שלו מלצר

אתם מוזמנים לשתף את המאמר, להשאיר תגובות ולשאול שאלות.

מאמרים נוספים