כהן ערב ושות' משרד עורכי דין

המוסד לביטוח לאומי מקפח – הפעם את מקבלי קיצבאות הזיקנה

  • Article/57

    חוק הביטוח הלאומי קובע כידוע שני מועדים אפשריים לזכאות לקיצבת הזקנה. האחד - גיל הפרישה הקבוע בחוק, 62 לנשים ו- 65 לגברים, שבו הזכאות מותנית ברמת ההכנסות (להלן "הגיל המותנה"). השני - הגיל בו יקבל המבוטח את קיצבת זקנה ללא קשר לרמת הכנסותיו (להלן "הגיל המוחלט").

פורסם ב- 30 יוני 2014 (עדכון אחרון: 27 אוגוסט 2014)

חוק הביטוח הלאומי קובע כידוע שני מועדים אפשריים לזכאות לקיצבת הזקנה. האחד - גיל הפרישה הקבוע בחוק, 62 לנשים ו- 65 לגברים, שבו הזכאות מותנית ברמת ההכנסות (להלן "הגיל המותנה"). השני - הגיל בו יקבל המבוטח את קיצבת זקנה ללא קשר לרמת הכנסותיו (להלן "הגיל המוחלט").

מבוטח שמתחיל לקבל את הקיצבה בהגיעו לגיל המוחלט מקבל "תוספת דחית קיצבה".

התוספת היא 5% לשנה, היינו בגין כל שנה בה היו למבוטח הכנסות ששללו את זכאותו לקיצבה הוא יקבל בהגיעו לגיל המוחלט תוספת של 5%.

מכיוון שגיל הזכאות המוחלט אינו עגול, יוצא שתקופת הביניים המזכה בתוספת דחיית קיצבה עשויה לכלול גם חלקי שנה.

או אז- כך קובע סעיף 249 ב' לחוק הביטוח הלאומי- מתקיים מבחן נוסף:

תשעה חודשים ומעלה - דינם כשנה מלאה,

תקופה הקצרה מתשעה חודשים, אפילו ביום - נמחקת.

אין יחסיות ואין תשלום עבור חלקי שנה.

כאשר עו"ד דן לפידור, יליד אוגוסט, הגיע לגיל הפרישה המוחלט החל עליו, התברר לו שבהיותו יליד אוגוסט לא צבר באחת מן השנים תשעה חודשי עבודה וכי השנה הזו, בה צבר רק שבעה חודשים, לא תזכה אותו בתוספת דחיית קיצבה כלל, גם לא בחלק היחסי.

או אז פנה לבית הדין וביקש את התערבותו.

הוא הדגיש את חוסר ההיגיון שבהוראה, את ההפליה, חוסר השוויון, וגם את אי הצדק הכלכלי:

הרי במהלך אותם חודשים, הנמחקים מן התקופה המזכה, מעשיר המבוטח את קופת המוסד:

ראשית- המבוטח לא מקבל קיצבת זקנה וחוסך למוסד, במקרה שכאן, שבע קיצבאות.

השני- המבוטח ממשיך לשלם למוסד דמי ביטוח מלאים!

ואם כך, מדוע שבצד אלה לא תשולם תוספת דחיית קיצבה שעל פי מהותה באה לפצות את המבוטח (פיצוי זעום) על שני אלה!

המוסד מצידו טען

  • שחוק הוא חוק, יש לפרשו על פי לשונו,
  • שהצעה לשינוי החוק נדחתה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, נוכח עלותה,
  • שאין להתיר עקיפה של המחוקק בדרך של חקיקה שיפוטית.

בית הדין האיזורי דחה את התביעה, והתובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

המוסד חזר על טענותיו, וגם הגיש לערכאת הערעור הודעה על פיה עלות קבלת הערעור היא 15 מיליון ₪ לשנה בשלב הראשון ו-220 מיליון ₪ לשנה בשלב הסופי.

לתחשיבים ולמספרים הללו, שלא נבחנו ולא נבדקו על ידי בית הדין, היה ככל הנראה אפקט מאיים.

בפסק הדין מיום 22.4.14 נדחה הערעור תוך שבית הדין הארצי קובע שבהיעדר הסדר מפורש בחוק לעניין זה, לא יהיה המערער זכאי לתוספת דחיית קיצבה יחסית בגין תקופה שפחתה מ- 9 חודשים.

כך קופחה ההזדמנות שנפתחה בפני רבבות מבוטחים הזקוקים לאותם עשרות שקלים לחודש, כך כשל המערער בניסיונו להיות לפה לכל אותם אלה שלמענם ועבורם נאבק.

לא ניתן אלא להצטער על התוצאה, ובה בעת לקוות שיהיה מי מחברי הכנסת שירים את הכפפה ויניע שוב את החקיקה הכל כך מתבקשת הזו.

אין באמור לעיל בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ויש לבדוק כל מקרה באופן פרטני.

קראו עוד מאמרים בנושא דיני עבודה

כותבת המאמר:
עו"ד נעמי שלו מלצר

אתם מוזמנים להשאיר תגובות, שאלות ולשתף את המאמר.

מאמרים נוספים